Verba Volant Scripta Manent

סטפן מנדל

 

עדיין ללא תחרות

בזכיות בלוטו

יותר משלושה עשורים

חושף ונלחם בשחיתות

ברמות הגבוהות ביותר

תוכנית “זמן אמת” – ערוץ כאן 11

לאחר הצפייה בתוכנית, דפדף למטה כדי לראות את תגובת סטפן מנדל לתגובת הפרקליטות 

תגובת הפרקליטות:

סטפן מנדל הינו עבריין נמלט שעזב את הארץ לאחר שהורשע ולא שב מעולם לריצוי עונשו. הוא הגיש ערעור על הרשעתו, בעודו נמצא בחו”ל, וסירב להתייצב גם לדיון שלו עצמו. לכן, ביהמ”ש הורה על מחיקת הערעור. שאלת מתן גזר הדין שלא בפניו תלויה בבקשה למשפט חוזר של סטפן מנדל ולכן לא נוכל להגיב. מנדל היה מיוצג על ידי עו”ד אשר נכח גם במעמד גזר הדין ולא טען כי לא ניתן לגזור את דין הנאשם.
ביהמ”ש קבע כי החוקרים הודיעו לנאשם על היותו עצור והוא נמלט על אף דבריהם. על פי הדין, מרגע שגורם המוסמך לכך מודיע לאדם על מעצרו, אותו אדם נמצא במשמורת חוקית, ואם הוא נמלט, ניתן להרשיעו בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית.
הרשעת הנאשם התבססה על החוק שהיה קיים בעת שביצע את העבירות בהן הורשע. יתרה מכך, בהכרעת הדין נקבע שהנאשם היה מודע למגבלה שמטיל עליו החוק, וכי פניותיו לקבל חוות דעת משפטיות שיכשירו את פעילותו, נעשו בחוסר תום לב, תוך הסתרת פרטים עובדתיים מעורכי הדין שאליהם פנה.

תגובת סטפן מנדל לתגובת הפרקליטות:

1.  חבל שכבר מהמשפט הראשון הם לא הצליחו להתאפק מ”להימנע מהאמת”; עזבתי את הארץ באופן חוקי, ב- 6 במאי 2002, לאחר ששולמו 820,000 ש”ח דמי ערבות, כאשר כתב האישום הוגש על ידי הרשות לניירות ערך שנה שלמה אחרי זה, ב-4 במאי 2003.  עם זאת, לאור האופן המפוקפק (והמושחת לכאורה) שכל הפרשה הזו התנהלה (ראה להלן), אנשים יבינו מדוע פחדתי לחזור לארץ לצורך המשפט. אולם נראה כי “הימנעות מהאמת” אופיינית למוסד זה, כפי שהודגם בפומבי על ידי השופטת הילה גרסטל (צפו בוידאו:  כתבה של “עובדה” 2017 )

2.  אם החוק בישראל מונע משופט לגזור עונש מאסר בפועל בהיעדרו של המורשע, איך זה הופך לאשמתו של הנאשם אם עורך דינו לא מתנגד לכך כשהשופט עושה זאת בכל מקרה? – לאור החלטת השופט מלצר מיום 21.08.2019, אנו עכשיו בטוחים כי גזר הדין לא היה חוקי: “נוכח הוראת סעיף 130(ג) נראה לכאורה שלא היה מקום להטיל על המבקש עונש מאסר שלא בפניו.”

3.  אם כן, מדוע לא העיזו להגיש את כתב האישום עד 10 חודשים לאחר שהשופטת אסתר חיות מסרה את החלטתה בתיק (ב 30 ליולי 2002)?

4.  אז עכשיו הם מתיימרים להיות פסיכיאטרים וקוראי מחשבות שמחליטים שהסתמכותי על חוות דעת משפטיות כתובות של 3 עורכי דין ידועים הייתה “בחוסר תום לב”? – עברו 15 שנים ואני עדיין צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שהם הצליחו להרשיע אותי ללא ראיה אחת (השופט רוזן אמר להם את זה שש פעמים במהלך המשפט – ראה מספר 6 למטה), פשוט על ידי זה שהם מפברקים אגדה ומבטלים באופן שרירותי את הסתמכותי על 3 חוות דעת משפטיות כ “חוסר תום לב”.

5.  ומה בדיוק היו הפרטים שהסתרתי מעורכי הדין, שזה היה משנה את דעתם (כאשר הם עמדו מאחורי חוות הדעת המשפטיות שלהם בבית המשפט)?

6.  על איזה בסיס הגיע בית המשפט להחלטה זו?  –  שאלה זו הופכת רלוונטית יותר לאור העובדה כי במהלך המשפט נשמע השופט רוזן שש פעמים (6) אומר לתביעה “אין לכם עובדות בתיק הזה” ו-לא היה נחמד מה שעשיתם לו“ (זה מתייחס להאשמה שברחתי ממעצר ב -21 בפברואר 2002).  כ -10 עדים באולם, כולל עורך הדין שלי, דיווחו לי כי השופט אמר את המילים האלה אבל למרבה הפלא הם לא מופיעות בפרוטוקול בית המשפט. הנס הזה מקבל פרופורציות גדולות יותר כאשר השופט באופן פתאומי לא רק שמוצא מספיק “עובדות בתיק הזה” בכדי להרשיע אותי אלא שהוא פתאום גם ״מגלה״ ריח של הונאה, כשבכתב האישום אין זכר להונאה, גנבה או מרמה אלא רק אי פרסום תשקיף, שעה שבכלל הסתמכתי על חוות הדעת המשפטיות של שלושה עורכי דין.

7.  ומי מהשלושה, שירלי אזורי, טלי רוזן או גיורא הרטוג בעצם עצר אותי?  –  התחקור הסתיים בשעה 12:43 בצהריים ושאלתי את החוקרת שירלי אזורי האם אני עצור והיא אמרה שלא.  טלי רוזן שהציגה את עצמה כעו”ד מרנ”ע אמרה “ובכן, בסדר, אתה עצור”, “אני עוצרת אותך” – אבל השאלה היא באיזה סמכות ועבור מה, כאשר כל זה התרחש במשרדי הרשות לניירות ערך.  אחרי שירדתי במעלית והגעתי לרחוב מונטיפיורי, הוקפתי על ידי כ-10-15 אנשי הרשות וגיורא הרטוג עצר שוטר במדים ברחוב אלנבי שהזדמן להיות באזור ואמר לו שאני ברחתי ממעצר ושעליו לעצור אותי. השוטר, מפקח ראשי נתנאל אבנר ממשטרת תל אביב, אמר שאין לו כל סמכות לעשות זאת אלא אם כן קיים צו מבית המשפט. למרות שהרטוג אמר לו שאין לו צו מבית המשפט, השוטר רצה בכל זאת “לעזור לעמית”, ולכן הוא הזמין ניידת משטרה (עם טלפון הנייד שלו).  הניידת הגיעה עם טוראי טלהאמי אנאן וסמלת מיכל בנימין.  כאשר הרטוג, רוזן ואזורי בקשו מסמלת בנימין לעצור אותי היא שאלה אותם באם יש להם צו כלשהו משופט או מבית משפט בעניין, ועל כך הרטוג השיב שאין להם. “אז אינני יכולה לעצור אותו” הודיעה להם הסמלת בנימין.  לאחר ויכוח גדול בין הסמלת בנימין לבין הרטוג ורוזן, הסמלת בנימין אמרה להם “אני לא אכניס את ראשי לתוך החרא שלכם” והם חזרו למשרדם.     

 והנה גיורא הרטוג במילותיו שלו, בפרוטוקול פורום האכיפה של הרשות לניירות ערך מיום 10 בספטמבר 2000 (להצגת המסמך המלא לחץ כאן)

  גיורא: “אם אנחנו מסתכלים על אנשים שנופלים בפח – זה יותר עניין למשטרה ואם אנחנו מסתכלים על הקטע של הצעת ניירות ערך ללא תשקיף – זה יותר אנחנו.  מדובר גם באגודה שיתופית והייתי נזהר.”

  ושוב מאת גיורא: “מה קרה עם קלאב הוטלס? זה לא מצב דומה?”

  ושוב מאת  גיורא: “יש כאן קושי טכני.  איפה נמצא את הקורבנות?  איפה נמצא את בעלי המניות?  הם הרי אמרו בטלפון שהם לא נותנים את המניות.”  (סטפן: “ביחס לקורבנות, גיורא, אני יכול לומר לך בדיוק היכן הם; הם 2,500 חברי האגודה השיתופית מונדרגון, שאת עסקיהם, נכסיהם ושאיפותיהם אתם הרסתם באופן מתוכנן“). 

  ושוב מאת גיורא: “נעשה רעש – למשל חיפושים בחברות, לא נמצא ראיות לעבירת ני”ע ונתקע עם המירמה.”  (סטפן: “אתה צודק לחלוטין גיורא, אתם אכן נתקעתם עם המירמה, אלא שהמירמה הייתה לגמרי בצד שלכם”)

  ושוב מאת גיורא: “אולי באמת צריך להרשם ולשחק את המשחק.” 

  ושוב מאת גיורא: “בטוח שאם יש לי הצעה באינטרנט – זה הצעה במובן של הסעיף?” 

  ואז נשאלת השאלה האם גיורא נשמע כמו מישהו שמשוכנע שאני צריך להיעצר בגלל שאני עומד לבצע עבירה על חוק ניירות ערך? – והשאלה המרכזית היא היכן יש אינדיקציה כלשהיא למעצר חוקי, או לבריחה ממשמורת חוקית, כאשר כל האפיסודה הזו התרחשה מול רחוב מונטיפיורי 35 (כלומר מול בניין הרשות לניירות ערך), המקום בו עמדתי כשעתיים, עד שלקחו אותי בכוח לבית המשפט,לצורך הטלת דמי ערבות של 500,000 ש”ח, שכשהגענו לבית המשפט צמח ל -1,000,000 ש”ח, כאשר הם שיקרו ונשבעו לשוא מול השופט קפאח בצורה המגעילה ביותר. אז זה לא היה מספיק שהביאו אותי במירמה מלונדון במטרה לקחת אותי לבית המשפט להטיל עלי ערבות בסך 500,000 ש”ח, אלא אני גם נעצר באופן לא חוקי, מול הבניין שלהם, כי העזתי לשאול אותם כמה שאלות על סמכותם וסיבת המעצר. שלא לדבר על זה שכמה עורכי דין אמרו לי שכל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבקש צו איסור יציאה מהארץ, ואז לבקש משופט שיזמן אותי לבית המשפט (ואם לא התייצבתי, היו שולחים את המשטרה להביא אותי).

אבל אם חשבתם שעבודתו של גיורא נגמרה בזה, תחשבו שוב. הוא הצליח לבצע נס נוסף; חבר אחר ש”רצה לעזור” הופיע באורח נס באותו אולם בבית המשפט אתי והתיישב לידי.  זה היה המפקד אריה אדלמן, ממחלקת ההונאה ומיד לאחר הדיון מול השופט קפאח, הוא ביקש ממני להתלוות אליו למשרדי המחלקה לשם “דיון קצר בן כ-20 דקות על עניין שאינו בכלל קשור למה שהתרחש היום באולם בית המשפט מול השופט קפאח”.  אבל כמו חברו גיורא, המפקד אדלמן שיקר במצח נחושה (העורך דין שלי נכח בשיחה) , כיוון שהדבר היה קשור מאוד למה שהתרחש באולם בית המשפט באותו יום, כיוון שלאחר שהמתנתי במשרדו כשעתיים, מופיעות שירלי אזורי וטלי רוזן, שהגישו נגדי תלונה מאוד מפוקפקת ומאוחרת בגין “בריחה ממעצר”, מה שהביא למפקד אדלמן “לשחרר” אותי תמורת ערבות עצמית של 10,000 ש”ח.

לפי ההיגיון, כאשר “משחררים” מישהו, הוא היה צריך להיות עצור קודם, דבר שבמקרה שלי קרה פעמיים באותו יום, באופן בלתי חוקי. אבל לא לדאוג, גלגלי הצדק מסתובבים, מכיוון שהתלונה שהגשתי יומיים אחרי זה, במחלקה לחקירות שוטרים, נגד המפקד אריה אדלמן, חזרה עם תשובה שהודיע לי “שאחרי בדיקה, לא נמצאת כל חריגה בפעולות שנקט המפקד אדלמן”.  תשובה באותו סגנון חזרה גם מהיועץ המשפטי לממשלה למכתבנו לפתיחת הליכים משפטיים נגד הרשות לניירות ערך.

למרות כל זה, ההמחשה הטובה ביותר ל ”ריח” (לצטט את השופט רוזן) של שחיתות שעטפה את הפרשה הזו, היא עדיין “שערוריית מונדרגון” שהעסיקה את התקשורת והעיתונות בישראל במשך חודשים רבים בשנים 2000-2001. אולם לאחר זמן מה, השחקנים העיקריים בסיפור זה קיבלו את קידומי התפקידים שלהם, עברו לעסקים הפרטיים שלהם, בעוד שאחרים כמעט הושמדו (כמו התנועה למען איכות השלטון ואגודת מונדרגון). אבל ה”ריח” הוסר, השערוריה נדחפה מתחת לשטיח, “הרעש” דוכא והמטרה העיקרית הפכה להיות למצוא שעיר לעזאזל שיירדף עד קצה העולם, שחייו ויכולתו לעשות עסקים ולהגשים את חלומותיו (ואלה של 2,500 חברי מונדרון) ייהרסו. והם החליטו שהאדם הזה צריך להיות סטפן מנדל. אותו יש להשמיד כי העיז לאתגר את השחיתות (לחץ כאן למאמרים).

תגובת הרשות לניירות ערך:

חוק ניירות ערך הבהיר מאז חקיקתו בשנת 1968 כי על אגודה שיתופית, כמו כל תאגיד אחר, חלה חובת פרסום תשקיף בעת הצעת ניירות ערך לציבור.
לפיכך, קביעתה של השופטת חיות כי אגודה שיתופית חייבת בפרסום תשקיף שיקפה את החוק כפשוטו ואינה מהווה פסיקה תקדימית, אלא חזרה על הקביעה המפורשת בחוק ניירות ערך.

תגובת סטפן מנדל לתגובת הרשות לניירות ערך:

אם זה כך, מדוע לא העיזו להגיש את כתב האישום עד שהשופטת אסתר חיות מסרה את החלטתה בתיק ב-30 ליולי 2002?

להצגת מסמכי ההוכחות